החלטה בתיק רע"א 4870/12

           לפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (השופטת ו' פלאוט) ברמ"ש 27823-05-12 שניתנה ביום 17.5.2012 בו נדחתה בקשת רשות ערעור אותה הגישו המבקשים על החלטתו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (השופטת א' גולן-תבורי) בת"ע 39640-03-11 שניתנה ביום 15.4.2012.

תמצית העובדות והליכים קודמים

1.        המבקש 1 והמשיב 1 הם אחים, ונטוש ביניהם סכסוך ארוך שנים הנוגע לחלקת קרקע בגדרה (להלן: החלקה). אמם המנוחה של השניים (להלן: המנוחה), שנפטרה בשנת 2008, החזיקה עד מותה בחלקה מכוח זכות חכירה לדורות. בשנת 2001 התנהל בין הצדדים הליך הנוגע לחלקה, ובשלב הערעור באותו הליך הסכימו הצדדים להעברת הדיון לבוררות לפני השופט בדימוס י' בן שלמהז"ל (להלן: הבורר). בפסק הבוררות מיום 8.3.2009 (להלן: פסק הבוררות) קבע הבורר, בין השאר, כי המנוחה הגיעה למצב של פסלות דין כשהייתה כבת תשעים וכי המשיבים השיגו את רישום הזכויות בחלקה על שמם במרמה ותוך הצגת מצג כוזב למנוחה. ביום 1.5.2011 אישר בית המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) את פסק הבוררות, בהסכמת המשיבים.

2.        ביום 20.10.2010 הגישו המשיבים לרשם לענייני ירושה בתל-אביב-יפו בקשה לקיום צוואה אשר נחתמה בידי המנוחה ביום 15.4.1998 (להלן: הצוואה). בעקבות כך הגישו המבקשים התנגדות לקיום הצוואה, והדיון בעניין הועבר לבית המשפט לענייני משפחה. ביום 25.3.2012 הגישו המבקשים לבית המשפט לענייני משפחה בקשה לקבוע כי פסק הבוררות מהווה מעשה בית דין והשתק פלוגתא (להלן: הבקשה הראשונה) במסגרתה טענו כי פסק הבוררות מאיין את הצוואה. בית המשפט לענייני משפחה דחה את הבקשה הראשונה וקבע כי אין בפסק הבוררות כדי לייתר את ההליך שבמסגרתו נבחנת הבקשה לצו קיום צוואה, וכי פסק הבוררות יהווה חלק ממכלול הראיות ויינתן לו המשקל המתאים בהכרעה. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענות המבקשים לפיהן המנוחה לא הייתה כשירה לחתום על הצוואה תיבחן במישור דיני הירושה, והיא טעונה הוכחה. כן קבע בית המשפט כי הבורר לא דן בבקשה לצו קיום צוואה וממילא פסק הבוררות אינו יכול לייתר את בחינת הבקשה לקיום הצוואה. עם זאת ציין בית המשפט כי אין בדבריו כל קביעה באשר לכשירות המנוחה בעת חתימתה על הצוואה, כשירות שתיבחן במסגרת ההליך.

           על החלטה זו הגישו המבקשים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז.

החלטתו של בית המשפט המחוזי

3.       בית המשפט המחוזי קבע כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, וציין כי המחוקק ייחד הליך מיוחד לבדיקת תוקפן של צוואות ותחילתו של תהליך זה היא רק לאחר פטירת המצווה. בית המשפט הוסיף וקבע כי ההליך שהתנהל לפני הבורר החל עוד בחייה של המנוחה ולא עסק בתקפותה של צוואת המנוחה. כן קבע בית המשפט כי גם אם ידעו המשיבים על הצוואה במהלך ההתדיינות לפני הבורר לא היו מחויבים להציג אותה לפניו וכי למעשה הזכות לפרטיות של המנוחה חייבה שלא לגלות ברבים את תוכן צוואתה בעודה בחיים. בית המשפט קבע גם כי אין בפסק הבוררות כדי למלא אחר הוראות החוק הנוגעות לקיום צוואה, להכרזת אדם כפסול דין או כחסוי, וכי הסמכות להכריע בשאלות אלה היא ייחודית לערכאות המוסמכות לדון בכך לפי חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה) וחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות). לפיכך קבע בית המשפט כי אין בקביעותיו של הבורר כדי להוות מעשה בית דין.

          כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי מכוונת הבקשה שלפני.

תמצית נימוקי הבקשה

4.       בבקשה דנן טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מהעובדה כי כתוצאה מהחלטתו עלולות להתקבל הכרעות וקביעות סותרות בין פסק הבוררות לבין ההכרעה שתתקבל בסופו של דבר בבקשה לקיום הצוואה. המבקשים מלינים על כך שהחלטת בית המשפט המחוזי תוביל לבירור עובדתי נוסף של פלוגתאות שכבר הוכרעו על ידי הבורר. כן טוענים המבקשים כי המשיבים נמנעו במתכוון מלחשוף את הצוואה לפני הבורר, אף לאחר מותה של המנוחה, ומשכך הם מנועים כעת לטעון לתוקפה של הצוואה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי קביעות הבורר בנוגע לכוונת המנוחה לעניין חלוקת החלקה בין שני בניה ובנוגע לכשירותה של המנוחה לחתום על מסמכים החל משנת 1988 מקיימות את כל המבחנים שנקבעו בפסיקה לצורך הכרה בהשתק פלוגתא. המבקשים טוענים בהקשר זה כי לצורך ההכרעה בבקשה לקיום הצוואה יידרש בית המשפט לשאלת כשרותה של המנוחה ולשאלת כוונתה בנוגע לחלוקת רכושה, אך שתי פלוגתאות אלה כבר הוכרעו על ידי הבורר ואין טעם בהידרשות נוספת אליהן. כן טוענים המבקשים כי עניינם מעורר שאלה משפטית כללית והיא תחולתו של כלל מעשה בית דין ביחס להכרעות בורר בפלוגתאות השבות ומתעוררות לאחר מכן במסגרת הליך של בירור התנגדות לצו קיום צוואה.

דיון והכרעה

5.       לאחר שעיינתי בבקשה על כל נספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובתם של המשיבים. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק כאשר נדרשת הכרעה בסוגיה משפטית עקרונית החורגת מעבר למחלוקת הפרטנית שבין הצדדים או כאשר עיוות הדין שייגרם לבעלי הדין, אם לא תינתן רשות ערעור, יהיה בלתי מתקבל על הדעת [ראו והשוו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)]. במקרה דנן לא מתקיימים המבחנים שנקבעו בפסיקה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", כיוון שטענות המבקשים נטועות בנסיבותיו הקונקרטיות של עניינם, ואינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית המחייבת הכרעה. כמו כן, לא השתכנעתי כי למבקשים נגרם עיוות דין, קל וחומר לא כזה המצדיק את התערבותו של בית משפט זה.

6.        למעלה מן הצורך אוסיף, כי דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. הבקשה מופנית, בסופו של יום, כנגד החלטה דיונית המורה על המשך בירורו של ההליך לגופו וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות מסוג זה, קל וחומר ב"גלגול שלישי" (ראו למשל: רע"א 8333/08 CORP SONY נ' סימן טוב (טרם פורסם, 21.4.2009) בפסקה 12 להחלטתי; רע"א 386/10 עזבון המנוח נקיבלי ז"ל נ' עזבון המנוח פדול ז"ל (טרם פורסם, 4.3.2010) (להלן: עניין נקיבלי), בפסקה 4 להחלטתה של השופטת א' חיות). לא מצאתי טעם לחרוג מכך בענייננו.

7.        סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע אמנם כי:

"בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם-הבוררות, מחייב פסק-בוררות את בעלי-הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין"

           לפיכך, אין ספק כי פסק בוררות מקים, במקרים המתאימים, מעשה בית דין המונע התדיינות עתידית נוספת בפלוגתאות שכבר הוכרעו בידי הבורר. כמו כן, השתק פלוגתא משתיק בעלי דין מלטעון לא רק טענות שנטענו והוכרעו בהתדיינות קודמת, אלא גם מלטעון טענות אותן היה חייב לטעון ולא טען [ראו למשל: רע"א 8973/10 בנק אוצר החייל נ' גולייט (טרם פורסם, 23.7.2012), בפסקה 19 לפסק דיני]. אולם, ברי כי צד שלא טען לפני בורר טענה הנוגעת לעניין שהבורר כלל לא היה מוסמך לדון בו, אינו מושתק מלהעלות טענה זו לאחר מכן. יפים לענייננו דבריה של המלומדת סמדר אוטולנגי ז"ל:

"טענה אשר היתה צריכה להיות מועלית בבוררות ולא הועלתה - אף לגביה נוצר מעשה בית דין...

ברם אם מדובר בחוסר סמכות מדעיקרא - ab initio- האם בעובדה שהטענה לא הועלתה בשלב קודם, יש כדי להקנות סמכות? אם מדובר יהיה בסכסוך באותם נושאים, שלבורר אין כל סמכות לדון בהם - האם נאמר, שמאחר שבעל הדין היה צריך להעלות את טיעוניו במכלול הנושאים, הרי משלא העלה אותם בפני הבורר נוצר מעשה בית דין גם לגביהם, וקביעת הבורר מחייבת? מסופקתני" [ההדגשות במקור - י.ד.] [ראו: סמדר אוטולנגי בוררות - דין ונוהל כרך ב', בעמוד 859 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005)(להלן: אוטולנגי)]

           במקרה דנא הוסמך הבורר לדון בתביעות שהגישו המבקשים והמשיבים זה כנגד זה עוד כאשר הייתה המנוחה בחיים, ומובן שההכרעה בתוקפה של הצוואה לא הייתה בסמכותו. זאת ועוד, כידוע, ההכרעה בעניין קיום צוואה או אישור צוואה תקפה כלפי כולי עלמא, ואין מדובר בהכרעה בסכסוך כספי רגיל בין שני צדדים, ולפיכך שאלה זו כלל אינה יכולה להיות מוכרעת בבוררות (ראו: אוטולנגי, כרך א' בעמודים 160-158). לפיכך, פסק הבוררות אינו משתיק את המשיבים מלטעון כעת לתוקפה של הצוואה, אף שלא הציגו אותה לפני הבורר. כמו כן, ההכרעה בנוגע לכשרותו של מצווה לצוות מצויה בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה (ראו: סעיף 151 לחוק הירושה) וכך גם ההכרעה בדבר היותו של אדם פסול דין (ראו: סעיף 78 לחוק הכשרות). לפיכך, יש לראות את הכרעת הבורר בנוגע לכשרותה של המנוחה כהכרעה אינצידנטלית, באנלוגיה לקבוע בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (ראו: אוטולנגי, כרך א' בעמוד 159). קיימות בפסיקה דעות שונות לגבי כוחה של הכרעה אינצידנטלית כיוצרת השתק פלוגתא, אך מוסכם על הכל כי הכרעה כזו אינה יוצרת השתק פלוגתא בבית המשפט המוסמך לדון בשאלה. כפי שמסבירה המלומדת נינה זלצמן: